אני גדלתי בתנועת נוער שחינכה לאקטיביזם - מפריע לך משהו - תקום ותעשה שינוי!
בגיל התיכון נחשפתי גם לתנועות הנוער הפוליטיות ומצאתי בהן את מקומי.
בגיל 15 כבר אירגנתי את ההפגנה הראשונה שלי - מול שגרירות ארה"ב בקריאה להתערב במלחמה ביוגוסלביה. הכותרת היתה: גם לילדים בלי נפט יש זכות לחיות.
אחר כך (או במקביל, לא זוכרת בדיוק את הכרונולוגיה) הייתי שותפה לארגון של המסע - עת שלום 1991 - משאית שנסעה ברחבי הארץ והחתימה אנשים על עצומה נגד הכיבוש. המסע הזה הסתיים בעצרת ענק בכיכר דיזינגוף. הרגשנו שאנחנו על הגל, הרגשנו ברוח השינוי, היינו אופטימיים.
אח"כ היו עוד הפגנות ועצרות, מסעות אופניים ומשלחות שלום (נוער ישראלי ופלסטינאי בשיחות שלום באוסטריה).
היינו בהיי באותה תקופה והשיא היה תוצאות הבחירות ב-1992 - מרצ זכו במספר דו ספרתי של מנדטים, רבין ראש הממשלה והנה - שיחות שלום. הרגשנו שהשגנו את מה שנלחמנו עליו בתחום המדיני ואפשר לעבור לתחום החברתי.
ואז זה קרה - 4 בנובמבר 1995.
הרגשתי בעצמי את הכדור בלב!
הרמתי ידיים!
העם הזה לא ראוי לשינוי! לא הרגשתי יותר חלק.
הסתגרתי בעצמי. כמו שאומרים - עשיתי לבייתי.
במשך כמעט 20 שנים התרחקתי מכל פעילות למען החברה/הקהילה/המדינה. לא ראיתי בזה כל טעם. לא ראיתי כל תקווה. להיפך - פעילות כזו רק תגרום לי להפגע שוב.
כך חלפו השנים. עשיתי תארים, הקמתי משפחה, עזבתי את הארץ וחזרתי.
חזרתי ליישוב קטן, אבל לא מידי. מבחינתי חזרתי למקום שבו אוכל לחיות בביתי בשקט. לילדות תהיה חברה וקהילה אבל לא כזו שלוחצת, כזו שמאפשרת להיות עם ולהרגיש בלי.
חיי התהלו כך על מי מנוחות. משפחה חמה ומגובשת, כמה חברים שנפגשים מידי פעם, בלי לחץ. היה לי טוב.
ואז יום אחד, חברה אחת הציעה לצרף אותי לקבוצת ווטסאפ של כמה בנות שנמצאות פחות או יותר באותו שלב בחיים. קצת חששתי, היתה לי הרגשה שזה גדול עלי. מה עכשיו? בשביל מה אני צריכה את זה? אבל החלטתי לנסות. ופתאום מצאתי את עצמי בתוך קהילה. קהילה קטנה. וזה דווקא די נחמד.
ומתוך הקהילה הזו יום אחד פונה אלי חברה (שהיא במקרה גם מנהלת יחידה הסביבתית) ומודיעה לי שהיא פותחת קורס מובילי איכות סביבה במועצה ושאני חייבת להרשם - אז נרשמתי.
ובבת אחת - ההרגשה שאפשר לשנות - חזרה אלי!
וההרגשה שהחלה בשנים האחרונות של האופטימיות (מה לעשות? - ילדים עושים את זה) - תפסה תאוצה.
אז ההחלטה הראשונה שלי בדרך לשינוי הגדול שאני מתכננת היא -
שאני מתעקשת להיות אופטימית!
ההחלטה השניה היא להתחיל לכתוב את הבלוג הזה.